1. הנאשם הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של גרימת חבלה חמורה באמצעות נשק קר - לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכך שדקר את שכנו בבניין המגורים באמצעות סכין וגרם לו חבלה חמורה. הודאת הנאשם ניתנה בגדרו של הסדר טיעון לפיו תוקנו עובדות כתב-האישום המקורי, והעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, אשר יוחסה לו בכתב-האישום המקורי, הומרה לעבירה של גרימת חבלה חמורה באמצעות נשק קר. על-פי ההסדר, התחייבו הצדדים שלא לחרוג מעובדות כתב-האישום המתוקן; ואולם בכל הנוגע לנסיבות שבמהלכן בוצעה הדקירה, הוסכם ביניהם כי כל צד יוכל להביא ראיות ולהשמיע טענות ביחס למהלך העימות, ולמידת החבלה שהוסבה אף לנאשם עצמו. באשר לעונש, הוסכם בין הצדדים כי המאשימה תעתור להטלת מאסר בפועל לתקופה של שלושים ושלושה חודשים, מאסר על-תנאי ופיצוי למתלונן בשיעור של 100,000 ש"ח; וכי הסנגוריה תהיה חופשית בטיעוניה לעניין רכיב המאסר בפועל. הסדר-הטיעון נתגבש בין הצדדים בעקבות הליך של גישור, שהתקיים בהסכמת הצדדים לפני שופט אחר.
2. להלן עובדות כתב-האישום המתוקן, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה. הנאשם ומשפחת המתלונן מתגוררים בשכנות בבית משותף. דירת המתלונן נמצאת קומה אחת תחת דירתו של הנאשם. ביום 9.4.10, בסמוך לשעה 21:30, הבחינו המתלונן ורעייתו במים הזורמים ממרפסת דירת הנאשם על גגון מרפסת דירתם. המתלונן עלה לדירת הנאשם בכדי לברר את פשר הנזילה. הוא דפק בחוזקה על הדלת מספר פעמים ולא נענה. כאשר נפנה המתלונן לחזור לדירתו, פתח הנאשם את הדלת. או-אז נכנס המתלונן לתוך דירת הנאשם. בתוך הבית התפתח עימות בין הנאשם לבין המתלונן, אשר במהלכו נטל הנאשם סכין שהייתה מונחת בסמוך לו. הוא איים על המתלונן באמצעות הסכין ודרש שיצא מהדירה. על-רקע האמור התפתח מאבק בין הנאשם לבין המתלונן, שבמהלכו דקר הנאשם את המתלונן בבטנו פעמיים, ואף הוא עצמו נחבל. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן חתכים עמוקים בבטנו, והמעי הדק שלו נחתך לשניים. הוא הובהל לבית-חולים, ונזקק לניתוח דחוף, שבמהלכו אף נאלצו הרופאים לקטוע כ-15 ס"מ ממעיו.
3. בפרשת גזר-הדין נמנעה המאשימה מלהשמיע ראיות בעניין נסיבות ביצוע הדקירה, למרות שהדבר התאפשר לה, על-פי הסדר-הטיעון. הנאשם בחר להעיד על נסיבות ביצוע העבירה, והשמיע שני עדים מטעמו.
4. באשר לנסיבות ביצוע העבירה העיד הנאשם, כי עובר לאירוע הנדון לא היו בינו לבין המתלונן כל עימותים. לדבריו, כאשר פתח את דלת דירותו, לשמע הדפיקות החזקות, נדחף פנימה לתוך הדירה על-ידי המתלונן, אשר מיד תקף אותו במכות אגרוף בכל חלקי גופו, לרבות בראש. בנסיבות האמורות נטל הנאשם סכין חדה וארוכה שהייתה מונחת בהישג יד בין הספרים, בספריה הניצבת בסמוך לכניסה לדירה. הנאשם העיד, כי הטמין את הסכין במקום לשם הגנה עצמית, על-רקע אירוע שהתרחש לפני כעשור, בשנת 2001, עת הותקף קשות, בתוך דירתו, על-ידי שלושה אנשים, ונזקק לאשפוז ולטיפול רפואי. עוד העיד הנאשם, כי גם כאשר אחז בידו בסכין, המשיך המתלונן לתקוף אותו, וכי במהלך המאבק אף נאלץ להעביר הסכין מיד ליד וכתוצאה מכך נחתך בידו. בהמשך, החליק על הרצפה, והמתלונן הטיח את ראשו בקיר הסמוך. על-פי עדותו, בשלב מסוים קם מהרצפה, ובשעה שהמתלונן בעט בו וחבט בראשו ובחזהו, דקר אותו פעמיים באמצעות הסכין. הנאשם התקשה לשחזר את הרגע שבו דקר את המתלונן, וכך תיאר את שלב הדקירות בחקירתו הראשית: "בשלב מסוים קמתי מרצפה, אני לא זוכר בדיוק, אני חושב שהוא חבט בי עם הרגל בראש ובחזה. קמתי, ובשלב מסוים אחרי שאני קם, הוא נדקר פעמיים בבטן. אני יודע על אירוע הדקירה ממנו, מהפה שלו, הוא אמר: 'נדקרתי', ובאותה שניה עזב את הדירה. יצאתי החוצה לבקש עזרה, פגשתי את השכן במדרגות..." (עמ' 15, ש' 8-5). כשנשאל בחקירה הנגדית, כיצד הוא מסביר את העובדה שדקר את המתלונן שתי דקירות עמוקות שגרמו לקטיעת המעיים, השיב: "הפציעה של השכן הייתה עקב המאבק. אני לא שלטתי בעצמי במאה אחוז. הייתי נסער, הייתי תשוש וחסר אונים. אין לי הסבר למה דווקא שתי דקירות ולא דקירה או שלוש" (עמ' 17 ש' 24). כן אישר, כי הדקירות היו לאחר שקם על רגליו מהנפילה. הנאשם הביע חרטה וצער על הדקירה ותוצאותיה. כן ציין בעדותו, כי חש אותה עת, כפי שחש במהלך השנים האחרונות, שהוא אינו רצוי בשכונה, ואף נחשב כ"מוקצה", זאת על-רקע ניכור עדתי, וכי חשש שהגעת המתלונן לדירה הייתה על-רקע זה.
מטעם המערער העיד מר יעקב בן לולו, שהתגורר באותה עת בבנין. הלה ציין, כי בתכוף לאחר האירוע, יצא מדירתו לשמע צעקות, וראה את הנאשם יורד במדרגות כשהוא חבול בראשו ופצוע בידיו. הוא ציין, כי לשאלתו, מה קרה, השיב הנאשם: "השכן עלה לחנך אותי". העד שיבח בעדותו את אופיו של הנאשם, כאדם נעים הליכות אשר אינו נקלע לעימותים ולויכוחים עם הבריות. על מזגו הטוב של הנאשם אף העיד עד ההגנה מר אברהם בן-יוסף.
5. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם הנו בן חמישים וחמש, גרוש בשנית ואב לחמש בנות. הוא סיים שתים-עשרה שנות לימוד בבית-ספר מקצועי במגמת מכונאות, והשתלב בעבר במפעל לעיבוד שבבים של אביו, שם עבד כחמש-עשרה שנה. לאחר גירושיו הראשונים נסע לארצות הברית, שם התגורר כחמש שנים, והחל בהדרגה לחזור בתשובה. הנאשם חזר לארץ בראשית שנות התשעים, ומאז מנהל אורח חיים דתי-חרדי. הוא מתקיים בעיקר מקצבת נכות על-רקע מחלת הסכרת שבה הוא לוקה מאז גיל הנעורים, ולדבריו משלים הכנסה באופן חלקי, בין-השאר מחלוקת עיתונים. הוא נישא בשנית בשנת 1996, ולאחר גירושיו עבר להתגורר בירושלים בדירה בבעלות הוריו. לחובתו של הנאשם הרשעות קודמות, עליהן נתן את הדין בארבעה משפטים, זאת בגין עבירות - תגרה, קבלת דבר במרמה, החזקת סמים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. עבירת הסמים נעברה בשנת 1984, ועבירת התקיפה - על-רקע אלימות במשפחה - בוצעה בשנת 1996. קצין המבחן ציין בתסקירו, כי במהלך האבחון לא זוהו דפוסי התנהגות עבריינים באורח חייו של הנאשם, והעריך כי המעשים הנדונים נבעו ממצב של דחק וחרדה. עם זאת, התרשם קצין המבחן, כי ייתכן שעבירת האלימות במשפחה משנת 1996, כמו-גם העבירה הנדונה, מצביעות על קווים אימפולסיבים באישיותו של הנאשם, ועל שימוש שעושה הלה במנגנוני הגנה של הכחשה והשלכה בהתייחסותו לאירועים. על-רקע האמור, העריך שירות המבחן, כי למרות שהנאשם מכיר בחומרת מעשיו, ושתקופת מעצרו חידדה בפניו את הגבולות ואת הסיכונים שבתגובותיו, לא יוכל הלה להפיק תועלת מקשר טיפולי. בכל הנוגע לעונש, ציין שירות המבחן כי ענישה בין כותלי הכלא עלולה להביא לרגרסיה במצבו הבריאותי והנפשי של הנאשם, ואף לערער את קשריו עם בנותיו; ועל-כן המליץ לשקול האפשרות להטיל עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות.
6. ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה. לדבריו, התביעה נמנעה מלהעיד את המתלונן אודות נסיבות ביצוע העבירה, הואיל והאירוע הוא חמור גם על-פי התיאור שמסר הנאשם בעדותו, והיות שביסוד ההחלטה להגיע להסדר טיעון עמד הרצון לחסוך מהמתלונן את המעמד הקשה של מתן עדות. שלושה אלמנטים מחמירים הדגיש ב"כ המאשימה בטיעוניו: האחד - החלטת הנאשם ליטול לידיו סכין במהלך העימות שהתפתח עם המתלונן, השני - נעיצת הסכין בבטנו של מתלונן פעמיים, והשלישי - התוצאה הקשה של הדקירה. לדברי ב"כ המאשימה, אכן יש להתחשב לקולא בחרטה שהביע הנאשם על מעשיו, בהחלטתו להודות במיוחס לו ולחסוך מהמתלונן ומהצדדים התדיינות ארוכה וסבוכה, ובנכונותו לשאת בפיצוי בסך של 100,000ש"ח. ואולם, לסברתו, רף הענישה העליון על-פי הסדר-הטיעון, לו עותרת המאשימה, של מאסר בפועל לתקופה של שלושים ושלושה חודשים, הנו הולם, ומאזן בצורה ראויה בין מכלול הנסיבות לחומרה ולקולא.
7. ב"כ הנאשם לא הקל ראש בחומרת העבירה, ובפרט נוכח תוצאותיה הקשות. עם זאת טען, כי יש להתחשב לקולא בנסיבות ביצוע העבירה, לפיהן היה זה המתלונן שנכנס בכוח לדירת הנאשם ותקף את הנאשם בכל חלקי גופו. לדבריו, התנהגותו של הנאשם קרובה להגנה עצמית, אם כי הנאשם לא חוסה תחת הגנה זו, ולו בשל היעדר מידתיות בתגובתו. הוא הדגיש, כי הנאשם לא הצטייד מראש בסכין לצורך עשיית שימוש בה במהלך העימות, וכי נטל לידו סכין שהייתה בארונית בסמוך לדלת הדירה, אשר הונחה במקום לצורך הגנה עצמית על-רקע אירוע אלימות טראומטי שחווה בעבר. כן ביקש הסנגור מבית-המשפט להתחשב במכלול נסיבותיו האישיות של הנאשם שפורטו בתסקיר שירות המבחן, בעובדה שהוא עצמו נפצע באירוע ונזקק לטיפול, במצבו הרפואי על-רקע מחלת הסכרת, ובעובדה שהלה היה נתון במשך חמישה חודשים במעצר - שתנאיו מכבידים וקשים מתנאי מאסר, ובהמשך בתנאי "מעצר בית" מלא באיזוק אלקטרוני. על-רקע מכלול הנסיבות לקולא, ביקש הסנגור, כי יוטלו על הנאשם אחד-עשר חודשי מאסר בפועל, בניכוי חמשת חודשי המעצר, וכי יתרת ששת החודשים של המאסר ירוצו בעבודות שירות. משהובהר לסנגור, כי לא ניתן להטיל מאסר בעבודות שירות במצטבר לתקופת מאסר נוספת, כאשר התקופה הכוללת עולה על שישה חודשים, ביקש להסתפק בהטלת שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, זאת בהתחשב בכך שהנאשם היה נתון במעצר במשך חמישה חודשים.
8. בתי-המשפט מתריעים, פעם אחר פעם, על "תת-תרבות הסכין", שהייתה למגפה שפשתה לדאבון הלב במקומותנו. תופעה קשה זו, המביאה לא לאחת לפציעות קשות ואף לקיפוח חיים, מחייבת מיגורה בדרך של הטלת ענישה מחמירה, זאת לשם הוקעת התופעה, ולצורך הרתעה אפקטיבית - אינדיבידואלית וכללית. על-רקע זה נפסק, כי העונש ההולם והראוי בגין גרימת חבלה חמורה באמצעות סכין, הנו, ככלל, מאסר בפועל, וכי האינטרס הציבורי שבהחמרה בענישה גובר על השיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של הנאשם.
9. העבירה שהנאשם הורשע בביצועה חמורה בטיבה ובנסיבותיה. אף אם הנאשם הותקף ראשון על-ידי שכנו, המתלונן, אשר נכנס לדירתו, לא הייתה כל הצדקה לנטילת סכין לידיו במהלך העימות, ובכך להעמיד את המתלונן בסיכון של חבלה חמורה, שלדאבון הלב - אף התממש. נסיבות העימות הפיזי, אשר תוארו על-ידי הנאשם בעדותו, לא היו קרובות כלל ועיקר לסיטואציה של הגנה עצמית, אשר הצדיקה נטילת סכין לידיים, לא כל שכן - דקירתו של המתלונן פעמיים בבטנו באמצעותה. חומרת העבירות מתבטאת הן במעשיו של הנאשם, עת נטל לידיו סכין במהלך העימות עם המתלונן, ונעץ אותה בבטנו של המתלונן פעמיים; והן בתוצאות הדקירות, אשר גרמו למתלונן חתכים עמוקים בבטנו וקרעו את המעי הדק לשניים, דבר שהצריך התערבות כירורגית אינטנסיבית דחופה, שבמהלכה נאלצו הרופאים לכרות כ-15 ס"מ ממעיו. למרבה המזל, לא הסתיים האירוע בחבלות קשות יותר או בפגיעה בנפש. נוכח חומרת העבירה, נסיבות ביצועה ותוצאותיה הקשות, מוצדק להשית על הנאשם מאסר בפועל לריצוי של ממש. עם זאת, במסגרת שיקוליי לעניין משך תקופת המאסר, אתחשב לקולא בנסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות במצבו הרפואי, אשר פורטו בתסקיר קצין המבחן וכן בטיעוני הסנגור; בהודאתו במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון, שבא בעקבות הליך גישור; בהסכמתו לפצות את המתלונן בסכום לא מבוטל; ובעובדה שהלה היה במעצר במשך חמישה חודשים, עד ליום 2.9.10, ומאז נתון ב"מעצר בית".
9. על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני דן את הנאשם כדלהלן:
א. לשמונה-עשר חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום האירוע 9.4.10 ועד מועד שחרורו בערובה ביום 2.9.10.
ב. לשישה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת אלימות כלפי אדם מסוג פשע.
ג. לפיצוי המתלונן בסך 100,000ש"ח. בהתאם להסדר הטיעון הפיצוי ישולם בעשרה תשלומים חודשים שווים ורצופים בסך 10,000 ש"ח כל אחד, בכל חמישה בחודש, החל משישים יום ממועד שחרורו של הנאשם מהמאסר.
הנאשם יתייצב להמשך ריצוי המאסר ביום 1.5.11 בשעה 9:00 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים לריצוי יתרת מאסרו, ועד למועד זה ימשיכו לחול תנאי השחרור בערובה שנקבעו בעבר.
זכות ערעור לבית-המשפט העליון תוך ארבעים וחמישה יום מהיום.
הפרקליטות תמציא עותק מגזר-הדין לב"כ המתלונן.
המזכירות תמציא עותק מגזר-הדין לשירות המבחן.
ניתן היום, ג' באדר ב' תשע"א, 9 במארס 2011, במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם ובא כוחו.